להבין בכדי למנוע

הכנס המדעי לחקר האובדנות בישראל 2018
המלגה ע"ש דורון
כנס "להבין בכדי למנוע" תוענק מידי שנה מלגה שנתית על סך 18,000 ש"ל לחוקר/ת צעיר/ה אשר יערכו מחקר בנושא: הבנת תופעת האובדנות.
המלגה הינה על שם דורון אסף, ביתם של ירון ודפני, ששמה קץ לחייה בתחילת שרותה הצבאי.



​"יש לנו קושי לתאר את הילדה שלנו ולכנס אותה ל"סיפור חיים" של מי היא היתה. שכן, אפילו העובדות הבסיסיות והפשוטות ביותר ממהלך חייה הקצרים מקבלות צביון ונפח שונים כשהן מוארות מזוויות שמאפשרות מבט אחר.
דומה כי על ידי ניתוח השירים של דורון וההתייחסות אליה כאל אדם כותב, מיטיב אריאל זינדר שהדריך והנחה את דורון בקורסי הכתיבה של מתא"ן לתאר את דמותה, או לכל הפחות לספק הצצה עקבית, מעניינת ומרגשת לנפשה. אריאל פותח חלון שמבהיר בחדות את גוני הנפש של דורון וגם משאיר מקום לפירוש אישי ומשתנה של כל אחד מאיתנו".

דפני וירון - הוריה של דורון

 
כתום, אדום, רזה ומפואר
בעקבות השירים. לזכר דורון
כתב: אריאל זינדרב


אשר נלך, באשר נאהב, נקווה, ננסה לתקן, באשר נחיה - לעולם נחיה בתוך העתיד של דורון. רגעים שעבורנו הם הווה, זכרונות עבר שנוצרו בשנה האחרונה - כל אלה, בעל כורחנו, יהיו העתיד של זו שהותרנו מאחור. צריך לומר מיד: זאת זכות גדולה. זו הזכות לאחוז בקצוות החוטים שדורון הותירה, ולטוות אותם לתוך אריגים שהיא לא הכירה, אולי אפילו לא שיערה. אבל זה גם עול לא פשוט, כי יתכן שלעולם נישאר עם הספק ביחס למעשה האריגה הזה, ביחס לדיוק שלו, לאמת שבו, להמשכיות הטבעית שלו לדמותה של דורון הממשית.
השירים שנקבצו כאן מחזקים את הזכות ואת הקושי גם יחד. הם יוצאים אלינו, לוחשים אלינו, אולי אפילו רודפים אותנו, וכל זה באיזו תחינה - שנאחז בהם, נרקוד איתם נעשה איתם חיים. ובאותו לחש עצמו הם גם מזהירים אותנו לבל נטעה לחשוב שמעשינו הם באמת ובתמים התמונה המלאה של דורון שהייתה ושל דורון שהלכה. זה הלחש של השיר שאומר כאילו לעצמו "הם יבכו עליך... כי בכלל לא הכירו אותך". כך שהשירים האלה הם רמזים, איתותים, גלויות מעולם אחר: הם מספרים הרבה, מכסים הרבה ומטילים את מלוא האחריות לקיומם על הזולת, אלה שנותרו כאן.
בסיום ההיכרות הרשמית שלנו במתא"ן דורון כתבה לי כך: "לכתוב שירה זו פלצנות ולכתוב מה שאתה רואה בתוכך זה קשה, כי לך תסביר שאתה בעצם בחורה שחושבת כמו בחור", ובהמשך - "אם אי פעם תחפוץ בהסברים על תרבות פנטסיה/מד"ב - אז תתקשר". מצחיק וקורע לב לקרוא את השורות האלה שוב. יש בהן מסימני ההיכר המובהקים של דורון שאני זוכר, זו שתדיר פותחת וטורקת דלתות. פותחת לרווחה דלת אחת ומזמינה פנימה לעולם הפנטסיה, טורקת את דלת השירה בפסקנות ובשיפוט חסר רחמים, ואת כל זה במשפטים קצובים נטולי גינונים וקישוטים מיותרים. אבל בין הטריקה לאירוח הנדיב מופיע משפט אחד בו יש דבר אחר: לרגע דורון פתחה דלת הצצה. פתחה וסגרה. לא ברוחב לב ובחיוך, וגם לא בפסקנות, אלא במנגינה אחרת, כואבת מאוד: "לך תסביר שאתה בעצם בחורה שחושבת כמו בחור".
המחווה השלישית הזו, של ההצצה, היא גם המחווה העיקרית של השירים שקובצו כאן. יש בהם כעס של טריקת דלתות, ויש בהם לב פתוח וצמא לאהבה, אבל בעיקר יש בהם גישוש מיואש וניסיון להבין את תחומי הביניים של החיים. משהו לא הסתדר לה בעולם שלנו, משהו שאי אפשר להשליך אותו לעבר דמיונות ופנטזיה, אי אפשר לנעול אותו בתוך עולם פנימי ושפה פרטית, ולמרבה הצער גם אי אפשר לטרוק בפניו את הדלת, כמו פצע או צליעה שבנפש.
את הצער והכאב, את חוסר הפשר שהיא מצאה, דורון רשמה לתוך השירים הללו. רבים משיריה מתייחסים לעולם כמו פאזל, או תשבץ. הם אינם מבטאים רצון למחוק את הקיים, לעבור למערכת חלופית, אלא רצון לטרוף את הקלפים ולבנות בעזרתם דבר אחר מדויק יותר. היא מציעה, למשל: "בוא נשנה אווירה. / אני אהיה החתן, אתה תהיה הכלה". או במקום אחר" "רוצה שהפצעים שלי ינשמו, פעם ראשונה. / אני רוצה שחיוך / יפעל עלי כמו בכי". הבקשות כאן מדויקות: במקום לוותר על תפקיד נשי, היא מבקשת להמיר אותו בתפקיד גברי. במקום לוותר על החיוך, היא מבקשת שהוא יפעל כמו בכי. כך השירים משמשים כניסיונות חוזרים לארגן את אבני הדומינו של החיים על מנת שהן תסתדרנה, שניתן יהיה להמשיך. כל זה התרחש כנראה בחדר אחד, חשוב אך נסתר. אליו היא סיפקה הצצות חטופות, לא יותר.
 

שיר אחד בקובץ אני רוצה לשאת איתי לכל מקום.
 
אני חדל עכשיו להיות שלכם
יודע כי זה איננו משנה
אני נעמד עכשיו אל מולכם, אני משתנה
 
נוצק מחדש
כתום אדום, רזה ומפואר
לתוך שלד פלדה חבוט
של ילד עצוב
בעל זיו פנים מוכר
 
את השיר הזה אני רוצה לאהוב, לזכור, לשנן, אבל גם להתווכח איתו ולשכנע אותו שאפשר גם אחרת. אני רוצה לזכור את השיר, מכיוון שהבית השני שלו לוכד בבהירות מבהילה רגע של התבגרות ושינוי. זה השיר שיוכל תמיד להזכיר לי כמה המעברים הללו - מילדות לבגרות, מחופש למסגרת, מן הדמיון אל החוק - כמה הם קשים, וכמה הם מותירים את רשמיהם עלינו. גם בשיר הזה בולטת החקירה
של דורון ביחס למצבי צבירה נפשיים: היא אינה מתארת את השינוי כמטמורפוזה, כתנועה מצורה אחת לשנייה, או כמחיקה של צורה אחת לטובת השנייה. במקום זה הדימוי המרכזי כאן הוא של התכה ויציקה לתוך תבנית: הנה החומר הנוזלי העשיר, מאבד את החופש שלו ומציית לגבולות השלד שלתוכו הוא נוצק. מכאן והלאה יהיה החומר החדש, הפלדה, מעין מצבה של מה שהוקפא, של האדום המפואר שעוצב במלחציים של המערכת. זה תיאור מצמרר, חד ומדויק, כל מורה, הורה,
חבר ומנחה צריך לזכור, שהחוויות האלה רשומות על גופם ונפשם של האנשים הצעירים שלידו או תחת חסותו.
אלא שלא כל מורה וחבר מוכרח לאמץ את המסקנה של השיר הזה, מסקנה שלמרבה הפלא מופיעה כבר בפתיחתו: "יודע כי זה איננו משנה". כאן מתחיל הויכוח שלי עם השיר, כאן מתחילה הבקשה שלי מעצמי ומכל מי שדורון היתה יקרה לו. אילו כל זה לא היה משנה, אזי השורה הפסקנית הזו לא היתה תחילתו של שיר נפלא, אלא פתגם פסימי שבסופו נקודה ותו לא. אילו המעברים הללו של חיינו, עם כל הכאב שבהם, היו חסרי משמעות, אזי חיינו היו חסרי תקנה. עצם הפלא של השיר הזה, יכולתו למלא עבורי חלל, יכולתו לסייע לי בתפילה על עצמי, על חברי, על החברה בה אנו חיים - אלה מלמדים שכל זה משנה עד מאוד.
בכל פעם שאני קורא את השיר הזה, אני רוצה להתחנן בפניו: "ספר לי עוד על כאב ההתכה, ספר עוד על זרות הפלדה ועל הגעגועים לזהב האדום, אך דבר אחד אל תעשה: אל תכריע כך את עתידם של השינויים האלה, אל תודיע לי שלכל זה לא תהיה משמעות. לאלה מאיתנו שכותבים או יוצרים, הרגעים הללו מוכרים מאוד: דחף עצום מניע אותנו לגלות, לספר, לספק הצצה, ודחף עצום מניע אותנו להסתיר, להשתיק, לשמור את השירים עמוק במרתף. הדחף הראשון הוא זה שמקרב אותנו אלה לאלה. הדחף השני הוא זה שמרחיק. אם נגזר עלינו להיות עתידה של דורון, יהא זה עתיד פתוח, קשוב, בו הכאב הוא כאב, המציאות היא תשבץ בלתי פתור, אך ערוצי האהבה בינינו - פתוחים.
 
כסלו תשס"ח
 
טלפון:  09-8983015  |   דוא"ל:  Suicide.convention@gmail.com  |  כתובת: המרכז האקדמי רופין